<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ד</h1>
<h2>דף ד.</h2>
גרסינן (ויש) בפ"ק דבתרא [ד' ע"א], לפיכך אם נפל הכותל, [המקום] והאבנים של שניהם. ופריך פשיטא, לא צריכא דנפיל לרשותא דחד מינייהו א"נ דפנינהו חד לרשותיה, מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל. וכתב רי"ף ז"ל, שמעינן מהא, דמילתא דידיעא לתרי שותפי אע"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו, לא נפקא מחזקתיה דאידך, מ"ט דשותפין לא קפדי אהדדי, הילכך לית להו חזקה אהדדי אלא בראיה א"נ לאחר חלוקה. וכ"כ הר"ם פ"ה דשלוחין. ודוקא כתב רי"ף "מילתא דידיעא לתרי", דאע"ג דפנינהו חד לרשותיה בלא עדים, הואיל ואנו מכירין אותם שהם של שניהם ועדיין [הם] שותפין אינו יכול לטעון שלי היא. אבל אי לא ידיעא לא הוי מוחזק לשניהם.
<h2>דף ט.</h2>
גרסינן בפ"ק דב"ב [ט' ע"א] הני טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה ליקרעיה למשכיה אזל חד מינייהו ועביד ביומא דחבריה קרע למשכיה אתא לקמיה דרבא חייביה רבא איתיביה רב יימר בר שלמיה ולהציע על קיצותן (ולא) אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דאתנו. וכתב ר"ין מיג"ש ז"ל אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דמשמע מהכא [דהיכא] דליכא אדם חשוב א"נ היכא דליכא פסידא תנאייהו תנאי ואפילו הכי דוקא כי אתנו כל טבחי דמתא א"נ כל בני אומנות שבעיר דהוו להו באומנותם כבני העיר לגמרי. הא תרי או תלת דמתנו, במאי קנו. וכן שותפין שאמרו כל מקח שיבוא לידינו יהא הריוח בינינו, אין תנאם תנאי, דבמאי קנו. דהיכא שהם אומנין ומתנין באומנות לאמצע, יש ליתן טעם בדבר שנעשו שכירים זה לזה, כדאמרינן [ב"מ י"ב ע"ב] בפועל ששכרוהו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה (לזה) [מזה] או התחילו במלאכה. ואפילו הכי יכולין לחזור בהן. אבל בשותפין שעשו תנאי לכל מקח שיבוא לידם, כשלקח זה במעותיו במאי קנאו הלה. וכי תימא דנעשה כמגביה מציאה לחבירו, מ"מ במה קנה זה שלא יחזור בו ויקח לעצמו. והא דתניא בתוספתא [ב"מ פי"א הי"ב] הצמרים והצבעים יכולים לומר כל מקח שיבוא לעיר נהיה שותפים כולנו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם, פירוש חלוקת הרגעים עשה אתה ברגע פלוני ואני ברגע פלוני. התם בתנאי כל האומנין, הא תרי ותלת לא. נמצא לדעת הרמב"ן ז"ל דכל האומנין מתנין וקיים, הא תרי ותלת לא.
ומורי הרשב"א ז"ל כתב, דדין פועל ושותפין אחד בכל דבר שיש בו מעשה, כגון שנשתתפו בין מה שיקנו או מה שירויחו או במציאותיהם, דהיינו כמגביה מציאה לחבירו, ונעשו שלוחין או שכירין, דבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשביל חבירו [גם] חבירו נשכר לו לקנות ולהגביה בשבילו. והילוכן ודבורם היינו שכרן. והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון [קידושין ס"ג ע"א] וכיוצא בזה. הילכך, כל שלא חזרו בהן ממש, כל מה שקנה אחד זכה בו חבירו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש. ואפילו אמר "אני זכיתי [בה] בתחלה שחזרתי בי" אינו נאמן. שאם כן אף בפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו. אלא שהפועל אע"פ שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום, סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש בין שותפין בין פועלים, על תנאי ושכירותם הראשונים הם עושים. ואם חזרו בהם בפירוש, בין שותפין בין פועלים יכולים לחזור בהן, ואפילו נתקבלו שכר, ואפילו התחילו במלאכה, שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת [הפועל אלא לגבי חזרת] בעל הבית כדאיתא בפרק השוכר את האומנין [ע"ז ע"א]. ומיהו דוקא בדבר שיש בו מעשה כדכתבי. אבל במניעות, כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה, ודאי לא שייך בשותפין, אלא בתנאי בני העיר או בתנאי כל אומני העיר, כדעת הר"ם. דבמה נשתעבדו שלא לעשות.
ור"ם כתב פ"ד דשלוחין כשירצו השותפין להשתתף במה יקנה כל אחד מהם ממון חבירו להשתתף בו. אם במעות נשתתפו יביא זה מעותיו [ויביא זה מעותיו] ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהן. אבל אם כתבו שטר והעידו עדים, אע"פ שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה ונשתתפו בהן, לא קנה ועדיין לא נעשו שותפין, שאין מטבע נקנה בחליפין. לפיכך אם נשתתפו [בשאר מטלטלין, כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו] בהם נעשו בהם שותפין. וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן, הרי אלו שותפין. כללו של דבר, בכל הדרכים שקונה הלוקח, באותן דרכים קונין השותפין זה מזה הממון המוטל להשתתף בו. האומנין שנשתתפו באומנות, אע"פ שקנו מידם אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגין שהתנו ביניהן שכל שיקח זה מזה יהיה ביניהן שוה, אין זה שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל אם היו (הולכים) [לוקחין] הבגדים בממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ואורגין ומוכרין, ונשתתפו בממון שלוקחין בו, הרי אלו שותפין, וכל שירויחו בשכר מלאכתן ובמשאן ובמתנן הרי אלו לאמצע.
וכתב בעל העיטור, ורב שמואל בן חפני כתב אע"פ שלא נתערב ממון השתוף זה עם זה נכנס בכלל השותפין והריוח לאמצע. ורי"ף חולק עליו בתשובה, ואמר דדוקא שהטילו שניהם לכיס ביחד ונתערב הממון, הא לאו הכי לא. והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה (מאתים) [מנה] והתנו ביניהן שיתוף עד זמן פלוני, הכל מה שיזמינו מן השמים, בין במציאה בין בכל דבר, איכא פלוגתא בין רבוותא. איכא מ"ד דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה, דדבר שלא בא לעולם הוא. ואיכא מ"ד מהני. וכתב הרב החסיד ז"ל טעמא, דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו. ודמי להא דאמרינן [ב"מ י"ב ע"ב] כגון ששכרו ללקט מציאות. ומסתברא טעמיה דרבינו משולם בר קלונימוס שהשיב, על שלשה אחין שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה, שכל מי שיקבל מתנה מאחותו יחלקו שלשתן בשוה. לימים נתנה לאחד מהם. והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בההיא הנאה [ד]סמכי אהדדי (ל)מקני להדדי. כדאמרינן [ב"ב ק"ו ע"ב] באחין שחלקו בגורל, בההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה. ותנן נמי [ב"מ צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי, בדברים, אמר שמואל בשקנו מידו, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא שלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. הלכך כל תנאה מהני בשיתוף, בין מציאה בין דורון, משום האי טעמא [דבההיא הנאה] דקא מהמני אהדדי גמרי ומקני. וכל שכן אתנו בהדדי דלא תזבין באשראי ולא תזיל באורחא רחיקתא בלא הרמנותי ותהימן ליה כבי תרי סהדי. וכל תנאי נמי שמתנו אהדדי (ו)מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא. ובתשובת צרפתי, אם נתפס אחד מן השותפין עם הפרקמטיא אין על חביריו כלום, שאחריות גופו לא קבל עליו. והביא ראיה מהא [ב"ק קט"ו ע"ב] דשטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו'. עד כאן לבעל העיטור.
<h2>דף נב.</h2>
וגרסינן בפרק חזקת הבתים, אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הן שנפלו מבית אבי אימא, עליו להביא ראיה. וכן האשה וכו'. וכן הלכתא, כרב דאמר הכי. ומיהו אם מת, על האחין להביא ראיה, כשמואל דאמר הכי. ואע"ג דאקשו עליה, הואיל ונשאר בקושיא ולא בתיובתא הכי קיימא לן. וכ"כ רי"ף שם. ואמרינן נמי לא שנו דעליו להביא ראיה אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור שמא מעיסתו קמץ ועל האחין להביא ראיה. ודין זה כתבו ר"ם פ"ט דנחלות.
<h2>דף קמד:</h2>
תנן התם בפרק מי שמת בבבא בתרא, האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע, חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. ובסמוך יתבאר. ופירושו דהאחין השותפין גרסינן. שהן שותפין כלומר מתפיסת הבית. אבל האחין כשאין להם תפיסת הבית אין להם דין זה. ובירושלמי [ה"ד] אמרו, כל זמן שלא חלקו האחין והם עומדים בסתם כמו שהניחם אביהם. שהן שותפין עד שלשה דורות. דגרסינן התם תני רבי חייא רבה, סתם אחין שותפין עד שלשה דורות, א"ר יוסי בר בון אף רב המנונא הורי כן ע"כ. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ואע"פ שהן שותפין מן הסתם, אינן משתתפין אלא במה שבא להם ריוח או הפסד מחמת ממון תפיסת הבית, וכן ניזונין [ומתפרנסין] מתפיסת הבית. אבל בכל מה שבא להם מחמת עצמן לעצמן. ומה ששנינו נפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע, כבר פירשוה בגמרא כשנפל לאומנות המלך, אבל נפל לאומנות אחרת לא, שאינה אלא כמציאה, ומציאתן לעצמן, אלא א"כ נשתתפו בכל. דגרסינן התם בירושלמי, חד בר נש איתעביד ספר, בעו אחוי מפלג עמיה, אתא עובדא קמי רבי אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו [חולקין] עמו, בתמיה. והיינו דתניא בברייתא, אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות, יכולין האחין לומר לו "אם אתה אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות". ואסיקנא דיהבי ליה לפי ברכת הבית ותו לא. ואם היה ריוח למלאכתן לאמצע היה להם ליתן כמה שהוא מוציא, שהרי הפרידה להנאתן של כל האחין, שהלך ללמוד אומנות כדי להרויח לו ולהן. וכ"כ הראב"ד. ושנינו בתוספתא [פ"י ה"ב], חלה ונתרפא נתרפא משלו אר"ג בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה נתרפא מן האמצע. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל וקיימא לן כותיה, דגבי כתובת אשה פסקינן כותיה [כתובות נ"ב ע"ב] דבקצבה משל עצמה ושאין קצבה משל בעלה. ומינה דהכא נמי בשיש לו לאותו החולי קצבה, אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו. אבל כשאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וכולן ניזונין ומתפרנסין יחד מן האמצע. ול"ד הן, אלא אפילו בניהם ונשותיהם כיוצא בהם, בין במה שהשביחו ובין למזונות ופרנסה. דתניא בתוספתא [שם], האחין שהניח להם אביהם נכסים, ולאחד מהם יש לו בנים, ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לידי הריבוי, לא יאמר "תנו לי מה שהשביחו בני". וכן הם לא יאמרו "תנו לנו מה שאכלו בניך". אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע. ועוד שנינו שם, נשאו להם [נשים] והכניסו להם שדות, זה נוטל את שהוא שלו וזה נוטל את שהוא שלו. ואם היתה ההוצאה מן האמצע נותנין לאמצע וחולקין. הכניסו להם כלים זה נוטל את שהוא מכיר וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר מביאין לעצמן וחולקין. נעשו כלים לנשיהם ולבניהם הרי הן של עצמן. עשו כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקין. והיינו מאי דאמרינן בפ"ק דב"ק [י"א ע"ב] א"ר יוחנן מה שעליהן שמין מה שעל בניהם נשיהם ובנותיהם אין שמין. וגרסינן בירושלמי בפ"ק [דקידושין ה"ד], רבי בון פשט כלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. והטעם משום דשאר כלים של חול מוחלים הם אלו לאלו, אבל כלי שבת וכלי רגל שהם יקרים אינם מוחלים. ומה שאמרנו שהן ניזונין ומתפרנסים מן האמצע, הני מילי בשניזונין ומתפרנסין דרך שתיקה, דסתמא שותפין הן ומחלי אהדדי. אבל בשמיחו מיחו. ואפילו נתרפא ובאו ליטול מן האמצע, יכולין הן לומר לו "בוא וחלוק עמנו" ומתרפא משל עצמו. ואפילו חלה באונס. וזוהי ששנינו בס"פ י"נ [קל"ט ע"א], אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים על הגדולים. וגרסינן פרק יש נוחלין [שם], האי גדל אחי דלבש ואיכסי מביתא, מאי דעבד עבד. והא דתנן אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים, התם בשידכא. פירוש באדם שאין להם הנאה ממנו. וכן [כתב] הר"ם פ"י דנחלות. גרסינן בירושלמי [פ"ט ה"ד] האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות ולעסק המדינה, בזמן שהוא בא מכח האחין נוטלין מכח האחין, מכח בעה"ב נוטלין מכח בעה"ב. כהדא רב נחמן בריה דרב שמואל בר נחמן נתפס לבולי אתא עובדא קומי רב נחמן, אמר ליה אין בנכסוי דרב נחמן נפל לבולי ינתן משל נכסיו ואם לאו ינתן משל אמצע. ומכאן שהשכר או ההפסד לפי ענין זה, שאם בא מחמת עצמו ינתן משל עצמו, ואם בשביל סתם, ממון האחין ינתן משל אחין. ודין זה תמצא בר"ם פ"ח דהלכות שלוחין ושותפין. אבל הוא כתב, האחין והשותפין. וכבר כתבתי שהאחין אינם שותפים. ואין להם דין זה אלא דוקא כשהן שותפין מן הסתם בתפיסת הבית. וכן השותפין כשקונים בסתם באלו הענינים יש להם דין זה. אבל אם מיחו בענין או התנו, הכל לפי תנאם. ועוד תמצא לר"ם פ"י דנחלות, ענין [זה].
